על גילוי עצמי של מטפלים באינטרנט

על גילוי עצמי של מטפלים באינטרנט

תחום החשיפה העצמית של מטפלים מול מטופלים (self disclosure) זוכה בעשרים השנים האחרונות לדיונים רבים בתוך עולם הפסיכותרפיה. כידוע הגישה הקלאסית (הפסיכולוגיה של איש אחד) העדיפה את המטפל שאינו משתף דבר בקורה איתו (ראה בהמשך על כללי האנונימיות, הנזרות ונייאטרליות). לעומת זאת הפסיכותרפיה ההתיחסותית מאפשרת "פסיכולוגיה של שני אנשים" ולכן גם קיום של חשיפה עצמית של מטפלים. אלא שיש להבדיל בין חשיפה הנערכת בתוך כתלי החדר הטיפולי לבין חשיפה – הייתי אומר כמעט אקסהביציוניסטית – קבל עם ואינטרנט.

בתחום האימוץ של יישומים חדשים בכלל ובאינטרנט בפרט קיימים שני סוגים קיצונים של טיפוסים early adopters מול Laggards. ה early Adopters מתאפיינים בנטייה להיות הראשונים לנסות ולהטמיע שיטות חדשות. הקבוצה השנייה לעומת זאת מחכה זמן רב מאוד עד שהם מתחילים להשתמש בטכנולוגיה החדשה. קיימים איפיונים פסיכולוגים לכל קבוצה.ה Early Adopters הם בד"כ צעירים יותר, משכילים יותר ונוטים להיות מנהיגים חברתים. ה laggards מאידך מאופיינים כשמרנים מאוד, מבוגרים מאוד, ופחות משכילים.

ברוב התחומים של השמוש בטכנולוגיה,מחשב ואינטרנט מצאתי את עצמי בקבוצה הראשונה. אני עוסק בתחום הביופידבק כבר מתחילת שנות השמונים, ה APPLE II קנה לו מקום אצלנו זמן קצר אחרי צאתו לעולם, והביטנט (קודמו של האינטרנט) איפשר לי להיות אחד שותף ל קבוצת ה INTERPSYCH שיחד עם איוון גולדברג, ומרטין סליגמן יצרנו את קבוצות הדיון הראשונות בפסיכולוגיה ברשת.

אני מספר את סיפורי "ייבוש הביצות" הללו לא בכדי. ראשית זה יאפשר לי להסביר מדוע בתחום ה FACEBOOK אני מתנהל באיטיות וההיסוס כמעט כמו Laggard. ושנית אנסה להתלבט עימכם על היתרונות והחסרונות של נימה אישית בכתיבה בכלל, של כתיבה באינטרנט בפרט, ועוד יותר של כתיבה של פסיכולוג ברשת.

ובכן דווקא בתחום השמוש ב Facebook אני מאוד זהיר. רק לפני כחצי שנה "הסכמתי" להקים נוכחות ברשת חברתית זו לקבוצת אנשי מחקר ופיתוח בתחום הביופידבק העובדים עימי. מה פשר זהירות זו.

ובכן כאן אני נשען על אילנות גבוהים או יותר נכון ותיקים. אני חוזר לכללי היסוד של הפסיכותרפיה כפי שנהגו על ידי פרויד ועברו התאמות על ידי ממשיכיו: אני מדבר על כלל האנונימיות, הנייטרליות, וכלל ההתנזרות. כל אחד מכללים אלו מזהיר את המטפל בפני התנהגות "רגילה"

כלל האנונימיות מגדיר כי על המטפל להימנע מכל חשיפה אישית. מדובר על המנעות מחשיפת פרטים ביוגרפים, עמדות, דעות ואמונות. מטרת הכלל היתה לאפשר לתהליכי העברה להתרחש, מתוך הנחה שככל שהמטפל הנו יותר "לוח חלק" , כן תגדל האפשרות שהמטופל ישליך עליו מעולמו הפנימי. אף כי גישות מודרניות יותר, בעיקר הגישות האינטרסוביקטיביות מניחות כי המטופל קולט את המטפל גם על פי רמזים אחרים וכי עמדותיו של המטפל נחשפות לעיתים גם משתיקותיו או מפרושיו – הרי בכל זאת מקובל שכלל זה צריך להשמר.

כלל ההינזרות דורש מהמטפל להימנע מכל ניסיון לספק את צרכי המטופל או את צרכיו שלו מעבר לעבודה הטיפולית עצמה.

כלל הניאטרליות גם הוא רלוונטי כאן. כלל זה דורש מהמטפל שלא לבטא עמדה או דעה לגבי שאלות שונות בחיי המטופל.

אני חושש כי רבים מהמטפלים המבטאים עצמם באינטרנט עשויים לחרוג מידי מכללים אלו. אך האם הדבר יחודי רק לפרסום בפייסבוק? ודאי שלא קיימים בלוגים של מטפלים שהם חושפנים עוד הרבה יותר. ובכלל האין פרסומים של אנשי מקצוע בספרות הכתובה שהם חושפנים לא פחות?

כך למשל מטפלת משפחתית ידועה כותבת לאחרונה על חלום שלה שניבא כאבים קרדיאלים וכך כל מטופליה עשויים כעת לדאוג לה.

אירוינג יאלום הוא אולי דוגמא טובה לפסיכיאטר שחושף לא מעט בסיפוריו את ההעברה הנגדית שלו למטופליו.

הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ג'ודי דיוויס במאמרה " אהבה אחר הצהריים" מספרת, שהיו לה פנטזיות מיניות על מטופל שלה" – מאמר זה אומנם מתפרסם בספרות הכתובה אבל ללא ספק הוא מאיים על חלק מהכללים שהוזכרו לעיל.

כך שהשאלה איננה רק על פרסום אינטרנטי אלא על פרסומים של מטפלים בכלל. ובכל זאת אין ספק כי האינטרנט יוצר  סוג אחר של חשיפה בעוד שהחשיפה  בחדר הטיפולי הנה "צנועה" יחסית ובחשיפה למאמרים גם היא עדיין מוגבלת. החשיפה בספרות "רגילה" – כמו זו של יורם יובל או אירווינג יאלום היא כבר חודרת לקהל הרחב – החשיפה באינטרנט מהווה ללא ספק שיא בכך שהפסיכיאטר "מתפשט" באופן שהוא עצמו עשוי לאבד את השליטה על חשיפה עצמית זו

להלן כמה עקרונות שפרסמה ההסתדרות הרפואית האמריקאית AMA

(a) Physicians should be cognizant of standards of patient privacy and confidentiality that must be maintained in all environments, including online, and must refrain from posting identifiable patient information online.

(b) When using the Internet for social networking, physicians should use privacy settings to safeguard personal information and content to the extent possible, but should realize that privacy settings are not absolute and that once on the Internet, content is likely there permanently. Thus, physicians should routinely monitor their own Internet presence to ensure that the personal and professional information on their own sites and, to the extent possible, content posted about them by others, is accurate and appropriate.

(c) If they interact with patients on the Internet, physicians must maintain appropriate boundaries of the patient-physician relationship in accordance with professional ethical guidelines just, as they would in any other context.

(d) To maintain appropriate professional boundaries physicians should consider separating personal and professional content online.

(e) When physicians see content posted by colleagues that appears unprofessional they have a responsibility to bring that content to the attention of the individual, so that he or she can remove it and/or take other appropriate actions. If the behavior significantly violates professional norms and the individual does not take appropriate action to resolve the situation, the physician should report the matter to appropriate authorities.

(f) Physicians must recognize that actions online and content posted may negatively affect their reputations among patients and colleagues, may have consequences for their medical careers (particularly for physicians-in-training and medical students), and can undermine public trust in the medical profession.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>