ראי ראי אשר על הקיר… האם אני COOL

ראי ראי אשר על הקיר… האם אני COOL

הכותרת של מאמר זה ( מראה מראה אשר על הקיר האם אני COOL   ) היא כמובן פארפראזה של סיפור שלגייה של האחים גרים (הנה ציטוט חלקי)

למלכה היה ראי פלאים. היא באה ונעמדה מולו, הביטה בדמותה, ואמרה:

"ראי, ראי שעל הקיר,
מי היפה מִכֻּלָן בכפר וּבעיר?"
והראי ענה לה:
"גברתי המלכה, את היפה מִכֻּלָן בכפר ובעיר."

ובכן איך כל זה מתקשר לביופידבק? – ודאי מתקשר – שהרי לעיתים קרובות אנו משווים את המשוב הביולוגי למראה – מראה לנפש.

במאמר קצר זה ארצה להתמקד בתופעה (המטרידה לפעמים מטופלים ומטפלים צעירים ) שעצם ראיית המדידה שלהם על המסך – גורמת להם לתגובה רגשית חזקה. כאילו ברגע זה הם מוערכים. מה בדיוק עובר בראשו של מטופל שרואה את הגרף שלו?

המרכיב המרכזי בביופידבק הוא כשמו הפידבק המשוב לנבדק על תגובות גופניות לעיתים סמויות שלו. חוקרי הביופידבק התענינו במשוב זה בד"כ כסוג של כלי (או גרוי) המאפשר למידה. הדימוי הקלאסי של ניל מילר – אבי הביופידבק- היה של שחקן כדורסל הקולע לסל כשעיניו סגורות (כלומר ללא משוב) מול המצב שמורידים לשחקן את הסרט העוטף את עיניו ומאפשרים לו לראות את תוצאות תגובותיו. – ברור שהסיכוי לקלוע לסל באופן זה גדל עשרות מונים.

 אנחנו, הפסיכולוגים העוסקים בביופידבק, הלכנו אפילו צעד הלאה ואמרנו כי המשוב הביולוגי הוא מעין מראה לתהליכים פסיכופיזיולוגים – ובכך רצינו להגיד כי משוב ביולוגי (ביופידבק) איננו רק כלי לשליטה עצמית אלא גם דרך למודעות עצמית.

אולם מרכיב מעניין של הסיטואציה לא נדון עד כה – האפשרות שעצם הכנסת המראה הפסיכופיזיולוגית לחדר יוצר תגובה רגשית. וברגע שהמטופל מבין שאת עצמו או ליתר דיוק את העצמי שלו הוא רואה במראה – נראה על המסך תגובה חריפה ובולטת

כיוון מחקרי בפסיכולוגיה בשלושים השנה האחרונות היה המחקר שהתמקד ב Objective Self Awareness . במחקרים אלו הראו כי אם נציב לפני נבדק מצלמה, או מראה או אפילו הקלטת קולו – ניצור שינוי משמעותי: נגרום לאדם להיות במצב של מודעות לעצמו. כלומר הכנסת סוג של פידבק ויזואלי (מצלמה) או אודיטורי (רשמקול) גורמת מצבים שבהם הנסיבות מכוונות את האדם להפנות את הקשב פנימה ולהתמקד בעצמי. מיקוד הקשב בעצמי מעלה למודעות פערים בין העצמי הממשי לבין מה שהיינו רוצים להיות, ומודעות זאת מעוררת לעיתים תחושות לא נעימות.

להערכתנו המצב בו תגובותיו הפיזיולוגיות של הנבדק מוצגות לפניו גורם לסוג של Objective Self Awareness  לתגובותיו הפסיכו פיזיולוגיות. כלומר האדם הנבדק יתחיל להיות מועסק בשאלה עד כמה אני מתרגש, עד כמה זה נורמלי, עד כמה יש לי שליטה על עצמי וכיוב.

נשאלת השאלה מיהם האנשים שיגיבו יותר למצב זה? אני נוטה להניח כי יהיו אלו אותם אנשים עם עיסוק יתר בערך העצמי שלהם (הגדרה שכוללת את חצי העולם כמעט), ובעיקר אנשים שהסכמה הבסיסית שלהם היא – אני צריך להיות cool  או זו בושה להתרגש. אפשר גם להניח שאלו אנשים שהדמויות ההוריות שלהם לא קיבלו את רגישות היתר שלהם ונתנו להם להרגיש בושה או אשמה על התנהגותם או על מי שהם. מרשה לינהאן, מפתחת התיאוריה הביו-פסיכו-סוציאלית מאמינה שאנשים שגדלו אצל הורים כאלו עלולים ללמוד שלא לסמוך על רגשותיהם ולפרקים גם יתקשו לקרוא לרגש בשם.

מכאן נבין שתפקיד מטפל הביופידבק אינו רק ללמד טכניקות רגיעה, אלא חשוב מכך לאפשר למטופל להיות מודע לתגובותיו רגשיות ולקבל אותן ללא שיפוטיות. העובדה שרבים ממטפלי הביופידבק מוצאים את עצמם עובדים עם שיטות של מיינדפולנס ונעזרים בתפיסות עולם של ACT – Acceptance and Commitment Therapy  איננה מקרית!

וכדי לסבר את אוזנו/עינו של הקורא נוסיף שגם מטפל קוהוטיאני ימצא עניין באנלוגית המראה ואולי יגיד כי תפקידו של המטפל לתקן את אותו עיוות שקרה בהתפתחות – ולתת  Mirroring מקבל הנותן ולידציה למטופל. על כך המאמרים קרובים

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>