על הגוף והנפש ומה שביניהם – הרצאת מבוא של ציפי רולניק לספרה של ניצה ירום

אתחיל בווינייטה טיפולית "יום אחד התלוננה על סימפטום חדש כביכול, על כאבי בטן עזים כאשר שאלתי אותה את מי היא מחקה בכך ? – קלעתי למטרה……כאבי הבטן שלה העידו כי היא מזדהה עם בת דודתה…."

ממי לקוח צטוט זה? כמובן מהתאור של פרויד את המקרה של דורה.

 ואז מכניס אותנו פרויד לדרמה משפחתית מסויימת ומראה שלכאב הבטן יש מטרה להסיר את לב אביה של דורה מגברת ק' אהובתו. "אני משוכנע בהחלט שהיא תבריא ברגע שיצהיר אביה שהוא מוכן להקריב את גברת ק למען בריאותה" פרויד 1905 (על המקרה של דורה)

 מאה שנה לאח"כ מבקר בארץ ריצ'רד גבירץ, מטובי אנשי המחקר והטיפול בהפרעות פסיכוסומאטיות, ומתאר כיצד הוא מטפל בכאבי בטן מסוג תסמונת המעי הרגיז. הוא מסביר למטופלת שמערכת העצבים המרכזית שלה יצאה מאיזון, ואנו צריכים לאפשר לה שליטה טובה יותר בפעילות המערכת הפאראסימפטטית. אנו נלמד אותך שליטה בפרמטרים אוטונומים ותוך זמן קצר תרגישי טוב יותר.

 באופן פרדוקסלי גם פרויד לפני מאה שנה וגם גבירץ בתחילת 2010 מאמינים כי יש להם הסבר אובייקטיבי לכאבי הבטן.

ניצה ירום מאידך מציעה למטופל הכואב את התעניינותה ואת השתתפותה. מטופלים מביאים לטיפול האנליטי -היא כותבת בסיפורי גוף – את כאביהם הגופניים: כאבי שרירים, כאבי ראש, כאבי מחזור, כאבי רגליים – בצד כאביהם הנפשיים – ודרושה מיומנות לחבר בין כאב הנחווה כנפשי לבין כאב הנחווה כגופני.

 ניצה ניצבת לדעתי במקום מעניין מול שתי קיצוניות אלו: ככל שהייתה דומיננטית יותר הראייה האמפירית כך גדלה הבקורת על ההבנות הפסיכודינאמיות של ביטויים גופניים ובצורה פרדוקסאלית חיזקה את התפיסה הדואלית בהדגישה את הדומיננטיות של המרכיבים הפסיכולוגיים כגורמים ומובילים לסימפטומים הגופניים.

וכמו תמיד כשהמטוטלת מגיעה לקצה אחד, היא נזרקת בתנופה לקצה השני לחקר הגורמים הגופניים המשפיעים על הנפש. זה אולי הוביל או לפחות תרם להתפתחויות המרשימות בחקר המוח/בנוירופסיכואנליזה המתייחסות להשפעת הפזיולוגיה על מבנה הנפש ופעולתה, עליה לא ארחיב את הדיבור,

וילדה את התפיסה הפוסט מודרנית, הרואה את החווייה, האיכויות המשתנות, המחפשת את המשמעות הייחודית והחד פעמית ולא את הסיבה או הגורם. אני חושבת שבנקודה זו נמצא ספרה של דר' ניצה ירום

 דר' ניצה ירום, היא אחת מאנשי המקצוע הפוריים בארץ, את ספרה השישי 'סיפורי גוף' (בהוצאת מודן) נציג היום ותהיה לנו הזדמנות לראות אותו "בגוף ראשון".
ניצה חיברה מס' ספרים בעברית: 'ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו', 'הגוף מדבר' ו'פסיכואנליזה בנפשנו'.
וכן שני ספרים באנגלית:

Body, Blood and Sexuality (Peter Lang 1992)
Matrix of Hysteria (Routledge (2005

 

 הספרים עוסקים בהבנות טיפוליות בתחומי הגוף, המיניות וההיסטריה, והעשייה הטיפולית במובנה הרחב.
ניצה היא מרצה מבוקשת בימי עיון מרכזיים המתקיימים בקהילה המקצועית, (הרצתה השנה בתדירות של אחת לחודשיים בערך, בדקתי!)
הרצתה במסגרת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בסידרה "מפגשים בין השורות" עת הוצגו ספריה ודיברה על חויית הכתיבה, ובניסוחה שלה:  "על תשוקה ואי-נחת: כיצד מזינה הפרקטיקה הטיפולית כתיבה אודותיה ובעקבותיה".
הופיעה במסגרת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ביום העיון בנושא "התסביך האדיפאלי:  הדרמה וביטוייה בעולם הפנימי, במציאות ובסיטואציה הטיפולית"  שהיה חלק מסדרת ימי העיון לציון 150 שנה להולדת פרויד, שם נשאה הרצאה מרתקת "על רלבנטיות התסביך האדיפלי בפרקטיקה העכשוית". אני חושבת שהמילה "רלבנטיות" מאד רלבנטית לניצה בכך שהיא עוסקת בעצם בעולמות תוכן שהעסיקו את הפסיכולוגיה והרפואה מראשיתן ומפיחה בהם חיים, רעננות והקשר עכשווי.
ניצה נתנה את הרצאת הפתיחה, בכנס שעסק בנוכחות הגוף בטיפול, בנושא "וגופך לי מבט וחלון וראי…" -  גוף-נפש במרחב הפסיכואנליטי, אשר נערך לפני כחודשיים ע"י האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
את הנסיון הקליני בטיפול היא חולקת עם קהל אנשי המקצוע בהדרכה, בקליניקה הפרטית באוניברסיטאות ובמסגרות  ציבוריות.

 

אעבור להקדמה קצרה ולאחריה אומר כמה מילים על הספר "סיפורי גוף".

 


יחסי גוף-נפש מנקודת מבט של הרפואה והפסיכולוגיה


יחסי גוף-נפש היוו נקודת מחלוקת ארוכת שנים, בקרב פילוסופים, רופאים ופסיכולוגים.

קצת הסטוריה
:
בכתבים בבליים ויוונים ניתן למצוא עדויות לתפיסה הרואה יחסי הגומלין בין הגוף לנפש – יובש בפה והאצה בקצב לב למשל יוחסו לפחד וכעס. היפוקרטס במאה החמישית לפנה"ס, הציע את התאוריה הראשונה על האישיות, אותה פיתח לאחר מכן גאלן, אשר טענה לקיומם של 4 סוגי נוזלי גוף (ליחות) האחראים על האישיות או הטמפרמנט ועל המחלות הנפשיות:

 

מזג

מצב רוח

מאפיינים

מרה אדומה

מזג סנגוויני (סמוק)

בוטח

אמיץ, מלא תקווה, אוהב

מרה לבנה

מזג פלגמטי

אדיש

רגוע, בלתי אמוציונלי

מרה צהובה

מזג כולרי

מהיר חימה

נוח לכעוס, רע מזג

מרה שחורה

מזג מלנכולי

מלנכולי

דיכאוני, חסר שינה, מוטרד

 

עודף או חסר באחד הנוזלים יגרום למחלה או דומיננטיות של תכונות אופי.
אז שלטה התפיסה כי גורמים פיזיולוגיים וביולוגיים נמצאים באינטראקציה עם האישיות ועם מצבים פסיכולוגיים:  מצבים פסיכולוגיים יכולים להשפיע על ולגרום ל- מחלות גופניות. לא הייתי מזכירה את התיאוריית ליחות זאת אילמלא חלפו כ- 2,000 שנה, עד שנס ליחה.
 מאוחר יותר, במאה ה- 17, בתקופת הרנסאנס,  באה רוח חדשה והתפתחה חקירת התופעות הפיזיקאליות:  הגוף נחשב לספרה בפני עצמה הניתן לתצפית וחקירה מדעית אובייקטיבית, נחשפו מנגנוני פעולתו (כמו מחזור הדם – ע"י הרופא הבריטי ויליאם הרווי ב- 1628) וכבר לא היה צורך להסביר תופעות פיזיולוגיות והתנהגותיות באמצעות הנפש. העיסוק בנפש נותר בתחום הפילוסופיה והדת.
את נקודת המבט הדואליסטית הזאת מייצג הפילוסוף הצרפתי דיקארט שטען כי הנפש נפרדת לחלוטין ומקבילה לגוף ולכן אינה יכולה להשפיע על תהליכים גופניים בשום אופן. הדואליזם הדקארטיאני שלט ברפואה המערבית עד למאה ה-19.
הדואליזם הנוקשה, התרכך מעט  באמצעות עבודותיו הבולטות של הרופא קלוד ברנארד (1813-1878) שהדגיש את תפקידם של גורמים פסיכולוגיים במחלות גופניות ובהמשך כמובן תודות לתרומתו של פרויד.
במאה ה-20 חלה התקדמות גדולה בתפיסה האינטגרטיבית הוליסטית של בריאות וחולי במיוחד תודות להתפתחות הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. המושג "הוליסטי" הנגזר מהמילה היוונית "הולו" שמשמעו שלם, מלא כולל – מחזיר אותנו לפילוסוף היווני היפוקרטס ואחרים אשר ראו את הנפש והגוף כמכלול בלתי ניתן לחלוקה, המחייב הבנה של האדם כולו ולא של חלקים מבודדים.
במהלך המאה ה- 20, אף שהתייחסו להבנה הפסיכודינאמית כספקולטיבית וללא בסיס מחקרי מספק, התאוריה של גורמים פסיכולוגיים לבעיות גופניות שלטה ברפואה הפסיכוסומאטית עד שנות ה- 60.
פרויד …………….
אלכסנדר (1950) חידד את הרעיון שבעיות גופניות ספציפיות נגרמות ע"י קונפליקט פנימי. הוא דחה את התפיסה של פרויד שקונברסיה יכולה להסביר כל בעיה גופנית ואף יותר מפרויד הדגיש את הקשר בין קונפליקטים לא מודעים ודפוסי אישיות ספציפיים ולא רק את הקונפליקט היחיד כקשורים לביטויים סומאטיים ספציפיים. הוא הציע כי לכל אחת מההפרעות הפסיכוסומאטיות קונסטלציה דינאמית ואיפיוני אישיות משלה, למשל: שאנרגיה פסיכית מודחקת יכולה להתפרק ישירות למע' העצבים האוטונומית ולהוביל לליקוי בתפקוד אברים פנימיים. כאשר כעס מודחק יהיה הקונפליקט הרגשי שעומד מאחורי יתר לחץ דם וצרכי תלות בלתי מסופקים עומדים מאחורי אולקוס. הוא התבסס בעיקר על תצפיות קליניות והבנותיו לא נתמכו אמפירית חוץ מאשר נושא הכעס ויתר לחץ דם.
בשנות ה- 70 היה נסיון לבסס יותר אמפירית את ההבנות הפסיכודינאמיות הנוגעות להשפעת הנפש על הגוף. התרכזו במושג ה"אליקסיטימיה" כעומד בבסיס הבעיות הפסיכוסומאטיות. אליקסיטימיה, היא צורת חשיבה שבולט בה חוסר היכולת לתאר רגשות באופן מילולי, ואצל המטופלים ניכר חסר משמעותי של דמיון וחוסר יכולת לעשות שינוי פסיכולוגי פנימי במהלך טיפול פסיכודינאמי  (Nemia 1975).
כוון נוסף מבוסס אמפירית היה של Graham ב- 1972 חקר גישות ועמדות ספציפיות של האדם והקשרן לבעיות גופניות. הוא מצא כי עמדתו של הסובל מיתר לחץ דם היא של אדם המרגיש מאויים מסכנה כלשהי ולכן חייב להיות דרוך, on guard ומוכן. אולקוס – האדם מרגיש פגוע ומקופח על מה שנעשה לו והוא מחפש נקמה ו"לא להיות חייב".
תופעות נוספות שנבדקו היו אבל ופרידה והשפעתן על הפסיכופיזיולוגיה.
ככל שהייתה דומיננטית יותר הראייה האמפירית כך גדלה הבקורת על ההבנות הפסיכודינאמיות של ביטויים גופניים ובצורה פרדוקסאלית חיזקה את התפיסה הדואלית בהדגישה את הדומיננטיות של המרכיבים הפסיכולוגיים כגורמים ומובילים לסימפטומים הגופניים.
וכמו תמיד כשהמטוטלת מגיעה לקצה אחד, היא נזרקת בתנופה לקצה השני לחקר הגורמים הגופניים המשפיעים על הנפש.
זה אולי הוביל או לפחות תרם להתפתחויות המרשימות בחקר המוח/בנוירופסיכואנליזה המתייחסות להשפעת הפזיולוגיה על מבנה הנפש ופעולתה, עליה לא ארחיב את הדיבור.
וילדה את התפיסה הפוסט מודרנית, הרואה את החווייה, האיכויות המשתנות, המחפשת את המשמעות הייחודית והחד פעמית ולא את הסיבה או הגורם.
אני חושבת שבנקודה זו נמצא ספרה של דר' ניצה ירום.
  

 

תאור קצר של הספר

סיפרה הקודם של דר' ניצה ירום "ההיסטרי שבי ההיסטרי שבינינו" נפתח בהקדמה שכתבה ג'ויס מקדוגל פסיכואנלטיקאית בכירה בפאריס חוקרת ידיעה בתחום הקשר בין הגוף והנפש, המיניות בכלל ומינות האישה בפרט.
מקדוגל בסיפרה "תיאטרוני הגוף" מתייחסת למטופלים: אצלם "…במצבים פסיכוסומאטיים הגוף מגיב לאיום פסיכולוגי כאילו היה איום פיזיולוגי; שיש פיצול חמור בין הנפש לבין הגוף הנובע מהיעדר מודעות של המטופלים שלנו למצבם הרגשי כשהם נתונים במצבים מאיימים. המסך על בימת הנפש היה מוסט היטב". במקביל היא מתייחסת למטפלים: בעיות פסיכוסומטיות "נתפסות לעיתים קרובות ע"י פסיכואנליטיקאי כתחומים מפוקפקים. כשהן מופיעות בכ"ז במהלך הפסיכואנליזה, האנליטיקאי נוטה להתעלם מהאפשרות הפרשנית הטמונה בהן. גם אני בשנים הראשונות לעבודתי כפסיכואנליטיקאית, לא התייחסתי כמעט לחדירותיו של הגוף לתהליך הפסיכואנליטי" מתוודה מקדוגל.  ובנימה בקורתית משהו מוסיפה לגבי ההעברה הנגדית "אנליטיקאים מסויימים, נוטים להעלב, כביכול, למשמע תלונות על תופעות גופניות. העובדה שתופעות פסיכוסומטיות אינן מובנות בדרך כלל לאנליטיקאים, גורמת למקצתם עלבון נרקציסטי, היוצר בהם תחושה שבבעיות סומאטיות יש לעסוק במקום אחר ושעלינו להגביל את מאמצינו לכל מה שהוא פסיכולוגי וניתן לביטוי מילולי"   
ניצה מזמינה אותנו להעז ולהמצא בתחום המעורפל בו הגוף והנפש נפגשים ונושקים זה בזה – המודע בלא מודע, העולם הפנימי הרגשי בעולם הממשי.

"חשוב לי להראות כיצד ההתייחסות להיבטים הפיזיים בטיפול הנפשי-הפסיכולוגי-הפסיכואנליטי הופכת לעמדת בסיס טיפולית" או "אני מגישה כאן הזמנה לגלות את קולותיו של הגוף שלנו בקשר שלו עם הנפשי וללמוד להתיידד עימם, לפתח תחושת חיוניות… " כך מנסחת ניצה בהקדמתה לספר, את התשובה למקדוגל ואת מטרתו המרכזית, לדעתי.

הספר מורכב משני חלקים.

חלקו הראשון, "מטפלים מספרים בגוף" מכיל 5 פרקים, שעיקרם מצוקות שונות של מטופלים המבוטאות באמצעות הגוף:  כאבים גופניים – כאבי גב, כאבי מחזור, כאבי בטן, כאבי לב; שומן ורזון; בעיות עור – גרוד, חיתוך, ליטוף; דוגמאות לביטויים גופניים במערכות החושים והתנועה – ריח, טעם, שמיעה, שרירים ותנועה וכן הגוף במשפחה – בחולי, בזוגיות, ביחסים הוריים של אם-בת/בן ואב-בת-בן.

בחלק זה מדגימה ניצה זיהוי ופענוח המסרים הגופניים באמצעות 3 זויות ראייה תאורטיות שונות:  תאוריות הדחף, תאוריות יחסי-אובייקט והתאוריות ההתייחסותית והאינטרסובייקטיבית ובחירה מביניהן בהתאם למתבקש ברגע הטיפולי הספציפי. כאשר היא מחדשת ומגדירה 3 "שפות גוף" של המטופל החופפות לנקודות מבט תאורטיות אלה.

 החלק השני, עוסק יותר בטכניקה "הטכניקה הטיפולית המערבת את הגוף", בו היא מדברת על מה שמסורתית היינו מכנים:  התנגדות, טרנספרנס, קאונטר-טרנספרנס ופירוש, כשכל אלה "מתעדכנים" בכתיבתה, בכך שהם נדונים דרך ביטויים בגוף באופנויות שונות והשימוש בהם בטיפול.

בספר שפע של דוגמאות קליניות מפורטות (מטיפולים שלה ושל מודרכיה), תאור אוטנטי ומעמיק של העשייה הטיפולית החיה, וכן חיבור של אותה עשייה למושגים תאורטיים של אנליטיקאים קלאסיים – פרויד, פרנצ'י, ביון, וינקוט ועד בני זמננו ג'ויס מקדוגל, בולאס, ג'סיקה בנג'מן ועוד.
כל זאת, יחד עם ההבנה המקורית והיצירתית שלה (כדוגמת מטריצת ההסטריה, אותה רק אזכיר).       

 

ההכנה של דברי פתיחה אלה עוררו בי כמה שאלות, שהייתי רוצה להעלות בהזדמנות שהוענקה לי להפגש עם המחברת באופן בלתי אמצעי. אעלה אותן אסוציאטיבית:

מנסיונך, באילו מקרים מטופלים מעדיפים להתייחס לכאב הפיזי ולהתעלם מהכאב הנפשי, ובאלו מקרים ההיפך, אנשים מעדיפים להתייחס לטרדות הרגשיות שלהם במקום לטפל בגופם הממשי?
בספר התייחסת, אמנם מעט, להקשר החברתי-תרבותי של הגוף בטיפול, האם תוכלי לומר כמה מילים על השפעת התגליות בתחום מדעי המוח, הנוירופסיכואנליזה וההשלכות שלהן על הטיפול הפסיכולוגי ההוליסטי?
אם את יכולה להדגים באופן יותר מוחשי את 3 שפות הגוף? ומה התהליך שאת עוברת כשאת מחליטה לבחור בהתערבות שלך?
איך לדעתך התפתחות התאוריות הפסיכואנליטיות מאז פרויד, השפה של התיאוריה, הסטינג שכיבה/ישיבה פא"פ, השפיעו על התפיסה הספליטואלית או ההוליסטית של יחסי גוף נפש בטיפול?

ואולי תהיי מוכנה לענות על שאלה יותר אישית איך את מבינה את העניין האישי שיש לך בנושא?

לסיום, אני לא מכירה עוד איש מקצוע ישראלי שעיין והעמיק כניצה במקומו של הגוף בטיפול. מבחינתי בתקופה זו ש"העולם כולו נגדינו" את התשובה הישראלית לג'ויס מקדוגל, אנזייה ואחרים. וספריך משמשים  לנו "חלון וראי" הן לידע העיוני והן לנסיון הטיפולי מאירי העיניים.

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>