מבוא לדכאון

זו ודאי כותרת משונה לפוסט ולהרצאה. כאילו יש אזור כניסה לדכאון, חדר אורחים של הדכאון, חדר שינה לדכאון…?
בשעורים הקרובים אנחנו נכיר בעיקר את הגישה הקוגניטיבית לדכאון, הגישה בין-אישית interpersonal, ואת הגישה התנהגותית Behavioral Activiation
כבר שיתפתי אתכם קצת ב"מסעותי עם סליגמן, או במילים אחרות, כיצד עברתי עם מרטין סליגמן מתיאוריות למידה שונות אצל חולדות, למחקרים על חוסר אונים נלמד אצל בעלי חיים, לתיאוריות על דיכאון וייחוסים אצל אנשים ועד לעיסוק באופטימיות ובאושר. היום נעמיק קצת בנושא:
אתחיל עם שני קטעים שאבקש להקריא לכם

קטע א : נסיון להגדיר דכאון

"אני מנסה לדבר עימכם על תהום של עצב. כאב שאיננו ניתן להעברה, הבולע אותנו מידי פעם, לעיתים תכופות לאורך זמן, עד אובדן הטעם בכל דיבור שהוא, בכל מעשה שהוא, עד אובדן טעם החיים עצמו." (-ג'וליה קריסטבה–”שמש שחורה".)

קטע ב: נסיון להגדיר אושר"
"מהו אושר? האם הוא רגש? האם הוא זהה להנאה? האם הוא העדר סבל? האם הוא חווית שמחה? מלים כמו הנאה, שמחה, התרוממות רוח, סיפוק – משמשות לעיתים לחילופין עם המילה אושר, אך אף אחת מהן אינה מתארת בדיוק למה אני מתכוון כשאני חושב על אושר" (-טל בן שחר "באושר ובאושר")

ההשערה שלי היא כי רובנו – קהל המטפלים, ימצא יותר פאסינאציה, יהיה יותר מוקסם מקטע א. או כפי שאמרה לי לאחרונה מטופלת שלי : "הסכנה היא שכשמדברים על היש שלי אני ארגיש שזה פסאודו- שזה לא אמיתי. כשמדברים על האין שלי – אני יודעת שזה אמיתי."
אם מרטין סליגמן היה כאן לידינו היינו רואים כאן "התפרצות שלו": האמונה שכאשר אדם מדבר על אושר יש כאן משהו לא אמיתי, או באופן רחב יותר שכל מוטיבציה אנושית חיובית הנה בעצם מזויפת והיא בסיס החטאים של הפסיכולוגיה.

ואכן הגישות שיוצגו כאן מנסות להיות – פחות רומנטיות ויותר פרקטיות – ועם זאת תוך עניין אמיתי באדם עצמו ומהו הדכאון בשבילו.

אני רוצה לצטט מפיטר קריימר. (Kramer) מחבר הספר הראשון שתיעד את השפעות הפרוזק (םרוזק התרופה של שנות ה 90 – או השם האמיתי באנגלית Listening to the Prozac ). קריימר כעוס על הגישה הרומנטית לדכאון" הדכאון יכול להחשב להתגלמות של השקפת עולם אסטית, מוסרית או אף פוליטית, קיימת השקפה שמאלנית על הדכאון שעל פיה הדכאון מייצג ריחוק מוסרי מהתרבות השלטת… קיימת גם השקפה ימנית, על הדכאון: התפיסה שעלנו להיות חזקים ולהתגבר על הסבל מבלי לפנות לפתרונות "קלים" כמו פסיכותרפיה או תרופות.
קריימר יוצא חוצץ מול גישות אלו. במיוחד מרגיזה אותו גישה האומרת שקצת דכאון הוא "טוב" הוא מצוטט פסיכואנטליטקאי שדיבר על מטופל עם הפרעה נרקסיסטית שהיה מרוכז בעצמו , חסר תובנה ומלא ביטחון עצמי. המטפל חשב שכדאי שהדכאון ימשך כדי שהמטופל יוותר על הבטחון העצמי ויכנס לתהליך פסיכותרפואיטי.

אכן הגישות שיותגו כאן מתמקדות בגישה אחרת – גישה הרואה בדכאון סבל גדול, וכי מטרת הטיפול היא להקל עליו מוקדם ככל האפשר.

תגובה אחת

  1. שלום ארנון
    אהבתי מאוד את הצגת העבודה של פדסקי
    אגב הספר שלה בעברית מצויין קוראים לו "להתמודד עם מצב רוח" . בעיקר אהבתי את הראיון הקצרצר שערכת עימה בכנס בבוסטון בשאלת "מניעים" או מחשבות לא מודעות .
    היה נחמד דרך הקטעים המצולמים שהגיעו מבוסטון דרך אתר של איטה לגלות את האתר שלך ושל ציפי שבטוח שעוד ארבה לבקר בו
    נעמי דותן

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>