הגישה הפסיכואנליטית והלקאניאנית על רקע הגישה ההתיחסותית (Jeremy Safran) בקליניקה שלנו – הרצאתו של שלומי לוי

באחת מההשתלמויות האחרונות שעשינו בקליניקה צפינו בעבודתו של ג'רמי ספרן (Jeremy Safran  ) אחד הנציגים המובהקים של הגישה ההתיחסותית.

ביקשתי משלומי לוי שהוא פסיכולוג בקליניקה לחדד את ההבדלים בין הגישה ההתיחסותית לבין ההגישה הפסיכואנליטית והלקאניאנית.

בחרתי בשלומי משום שמחד הוא אדם מודרני ובעל רוח צעירה ויכולת בין אישית מצויינת – ומצד שני הוא מאוד מחובר לחשיבה הפרוידיאנית הקלאסית ולביטוייה הלקאניאנים

כדי להשלים את ההרצאה אני מצרף כמה הסברים של סאפראן עצמו לגישה ההתיחסותית כמו גם לגישה הלקאניאנית (ראו זאת בסוף הפוסט – מתחת לוידאו)

הנה הרצאתו של שלומי לוי 

כמי שעבר אנליזה וגדל על ברכיי הגישה הפסיכואנליטית בטח יישמע לכם מוזר מדוע אני נמצא כאן כדי להתייחס להצגת מקרה מתוך הגישה ההתיחסותית.

אני חושב שהסיבה המרכזית לכך שאני מציג, נעוצה בהבדלים המשמעותיים ובניגודיות בין שתי הגישות. רצינו לנסות לחדד על רגל אחת.. את ההבדלים בין שתי הגישות. זאת, על מנת שניתן יהיה לעורר את המחשבה בזמן הצפייה בקטע הטיפולי המתמקד בגישה ההתיחסותית.

מתוך חומר הקריאה וצפייה מוקדמת בקטע הטיפולי רציתי להתמקד באופן סכמתי למדי בשני הבדלים בין גישות אלו. לתוכם כמובן נכנסים עולם שלם של מושגים משתי הגישות הטיפוליות.

האחת,

person psychology  2 לעומת 1 person psychology  

בגישה הקלאסית המטפל סמכותי, שומר על ריחוק בינו לבין המטופל, לא משתף ברגשותיו, ומעביר מסר או תחושה שהידע נמצא אצלו. זאת על מנת לעודד וליצור יחסי העברה כדי שהמטופל יוכל להפנות את הרגשות, מחשבות, דחפים ומנגנוני הגנה מתוך עולמו הפנימי.

לעומתה, הגישה התיחסותית, כפי שראיתי מתוך הצפייה בסרט ומתוך הטקסט. המטפל שם את הדגש על הקשר עם המטופלת. הטיפול מתמקד בשיח בין שני סובייקטים מדברים. הוא יוצר אתה קירבה וקשר המבוסס על הדדיות. המטפל רך ונעים, מדבר למטופלת "בגובה עיניים", בודק, משתף וחולק רגשות באופן הדדי.

היבט נוסף,

נעוץ סביב הטכניקה והריפוי.

הגישה הקלאסית יוצאת מנקודת הנחה כי העלאת אסוציאציות חופשיות ופרשנות של תכנים מהלא מודע, מובלים את המטופל ליצור שינויים דינמיים בנפש האדם וליצירת תובנות חדשות.

לעומתה, הגישה ההתיחסותית מוצאת את הריפוי במקום שבו המטופל עושה את המעבר מאובייקט לסובייקט. היחסים בין המטפל והמטופלת מאפשרים למטפל דרך העברה נגדית והזדהות השלכתית להתבונן בחוויה שלו עם המטופלת ולהחזיר ולעורר אצלה את החוויה. בדרך הזאת המטפל מחייה "כאן ועכשיו" דפוסים לא מודעים. כך למשל הוא זיהה דפוס לפיו המטופלת מתקשה לתת אמון. בנוסף, זיהה דפוס ההתנהגות של המטופלת בקשר עם אביה ושחזור דפוסים אלה עם הבעלים שלה.

מבחינתי, היה מעניין לגלות שלמרות שהדגש בגישה ההתיחסותית על החוויה הרגשית  והאינטראקציה בין המטפל והמטופלת, בסופו של דבר המטפל כן עושה פרשנות, רק שהיא מבוססת על ה"כאן ועכשיו" של היחסים הטיפוליים שלו עם המטופלת, והבדיקה שלהם ביחס לדפוסי קשר מעברה.

חומר רקע על הבנתו של סאפראן (safran) את התהליך בו התפתחה הגישה ההתיחסותית

The development of relational psychoanalysis was another important stage in the ultimate fragmentation of the monolithic psychoanalytic perspective that dominated American psychoanalysis in the 1950s and early 1960s. A key publication that helped to crystallize developments that were already taking place and to catalyze the emergence of a new paradigm was Jay Greenberg and Stephen Mitchell’s (1983) book, Object Relations in Psychoanalytic Theory. This book provides a scholarly examination and critique of the work of a broad range of different psychoanalytic theorists from both the United States and Britain. It provides an ingenious framework for schematizing the relationship between various key psychoanalytic theorists and for understanding both the intellectual and sociopolitical factors leading to the evolution of their approaches. Greenberg and Mitchell (1983) argued that the entire history of psychoanalysis can be understood as the attempt by various theorists to develop an interpersonal model of motivation and functioning without discarding Freud’s model of motivation, which is based on his drive theory. Greenberg and Mitchell’s book accomplished a number of objectives. First, it established a legitimate role for the tradition of American interpersonal psychoanalysis within the mainstream psychoanalytic tradition by drawing parallels between what Sullivan was trying to accomplish theoretically and what other more “legitimate” mainstream psychoanalysts were attempting to achieve (e.g., Heinz Hartmann, Edith Jacobson, Margaret Mahler, Otto Kernberg). By illustrating the way in which a range of different theorists, including Sullivan, were attempting to elaborate on the interpersonal aspects of psychoanalysis that were implicit in Freud’s thinking but not conceptualized in a theoretically systematic and coherent fashion, the authors paved the way for incorporating some of the insights emerging from interpersonal theory into mainstream psychoanalysis. Related to this, they introduced Sullivan’s interpersonal perspective to an audience of ego psychologists who were by and large unfamiliar with it. Just as important, they began introducing both interpersonal analysts and American ego psychologists to the seminal work of British object relations theorists such as Klein, Fairbairn, and Winnicott.

Safran, Jeremy D. (2012-01-15). Psychoanalysis and Psychoanalytic Therapies (Theories of Psychotherapy) (Kindle Locations 714-730). American Psychological Association (APA). Kindle Edition.

חומר רקע על הגישה הלקאניאנית – גם היא מספרו של סאפראן

Lacan developed an iconic status in French culture. He was notorious for his radical challenge to conventional rules and for his attacks on traditional hierarchies within the psychoanalytic establishment. Furthermore, Lacan strongly promoted accepting candidates from a wide range of educational backgrounds into psychoanalytic training and challenged existing psychoanalytic orthodoxies and forms of authoritarianism. His intellectual engagement with well-known French left-wing intellectuals (many of whom attended his immensely popular lectures) also contributed to his popularity. In a sense, psychoanalysis in France blossomed and emerged as a progressive and revolutionary force at precisely the same time as psychoanalysis in the United States was playing the role of a conservative cultural institution on the decline. In Latin America, Lacanian psychoanalysis began to emerge as an important cultural force in the climate of political ferment leading up to the emergence of the dictatorships of the 1970s and 1980s. Unlike the situation in France, countries such as Argentina and Brazil already had well-established psychoanalytic establishments by this time. The dominant psychoanalytic associations were beginning to splinter into conservative apolitical factions, and a younger generation of analysts felt that an apolitical or accommodationist stance in the face of oppressive totalitarian regimes was indefensible. The antiauthoritarian, politically subversive elements of the Lacanian tradition, as well as its connection to left-wing intellectual circles, played important roles in enhancing its appeal. With the downfall of the various dictatorships in Latin America in the early to mid-1980s, Lacan’s influence blossomed more fully (Plotkin, 2001). Lacanian psychoanalysis played an important role in breaking up the hegemony of the traditional psychoanalytic institutes in Latin America in the same way that traditions such as self psychology and relational psychoanalysis did in the United States. And last but not least, the Lacanian deemphasis of the importance of either medical training or standardized training curricula and uniform institutional credentialing procedures opened the profession up to a much broader range of potential training candidates. This was particularly important for the large number of psychologists trained in university programs who became licensed and practiced as psychologists without undergoing the long-term and intensive training typical of American clinical psychology students (Plotkin, 2001).

 

Safran, Jeremy D. (2012-01-15). Psychoanalysis and Psychoanalytic Therapies (Theories of Psychotherapy) (Kindle Locations 777-794). American Psychological Association (APA). Kindle Edition.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>