רעיון האינטגרציה בפסיכותרפיה דרך העבודה של פול וואכטל (Paul Wachtel)

(מתוך הרצאה שניתנה ע"י נפתלי אדרי בערב צפייה בעבודתו של פול וואכטל)

וואכטל הוא אמן של אינטגרציה, במקום בו מטפלים רואים גבול- אפשר לראות גם אפשרות להרחבה של הלמידה, אל מעבר לגבולות שלנו, אל המקום בו האמונות שלנו מאותגרות ולביטחון שלנו בשיטה מסוימת מתווספת סקרנות ליתרונות של שיטות והבנות אחרות- וכן לחסרונות של מה שהתרגלנו אליו.

תפיסתו של ווכטל דרך שלושה צירים:

1. עמוק- שטחי (פנים-חוץ):

Knowing Oneself from the Inside Out, Knowing Oneself from the Outside In: The “Inner” and “Outer” Worlds and Their Link Through Action  (2009)

It shows how daily life and conscious and unconscious subjective organization mutually shape and maintain each other and in the process maintain the individual's dominant personality patterns. Traditionally, it has been the patient's inner life that the analyst has tried to illuminate—thoughts, feelings, affectively charged images of self and other, unacknowledged wishes, fears, and fantasies. The patient's behavior, the actual actions he or she takes in the world and the impact of those actions on others in the patient's relational world, has tended to be a secondary concern. Manifest behavior has been viewed as a surface phenomenon, something more suited to the focus of social psychology than to the deeper concerns of psychoanalysis about what underlies that behavior. Thus, self-knowledge is typically pursued from the inside out. now, I want to look at the role of understanding oneself “from the outside in”—looking at how one's actions in maintain or reshape the very nature of the inner world.

The Surface and the Depths: The Metaphor of Depth in Psychoanalysis and Ways in Which it can Mislead  (2003)

The social, economic, and cultural arrangements by which we live are neglected. In order to appreciate the powerful dynamic role of social institutions and mores, to recognize fully the ways in which the shared assumptions of a society and the compelling realities of race, class, and economic status serve as coequal shapers of the very “depths” of the psyche, it is necessary to consciously deconstruct the image of surface and depth….

אפשר לחשוב כאן גם על המטפל שיוצא מהטיפול ומרגיש שהיה טיפול ממש טוב אבל "לא עמוק מספיק" …

Unconscious motivations, fantasies, and conflicts play a crucial role in every aspect of our lives. But those unconscious psychological phenomena need not be conceptualized in terms of an “inner world” in which “deep” below the surface, like sharks in a sunless se.  It is precisely in elucidating the way that the depths and the surface mutually shape and, indeed, define each other that a progressive psychoanalysis can most illuminate our lives. “Depth psychology” is not about some separate realm beneath the superficial exterior of daily living, but about the richness and mystery, the multidirectionality and multicausality, the vastly tangled complexity, indeed, the depth, of living itself.

עמוק-שטחי, חיצוני- פנימי, בפסיכותרפיה האינטגרטיבית של ווכטל נפגשים לא רק קלינית צורות התפיסה השונות- סוציולוגית ותרבותית, ודינמית והתנהגותית… כי אם גם תיאורטית: למשל מתיאוריות מערכתיות-משפחתיות ועד לנושא ה ATTACHMENT, או מפרויד ועד פיאז'ה:

2. העברה-סכמה

כבר ב1980 פרסם מאמר על הרלוונטיות של פיאז'ה לתיאוריה הפסיכואנליטית של ההעברה שנקרא: העברה, סכמה ואסימליציה… בואו נשמע מעט מווכטל עצמו על החיבור המעניין הזה כדוגמא לאינטגרציה בתיאוריה:

Transference, Schema, and Assimilation: The Relevance of Piaget to the Psychoanalytic Theory of Transference (1980)

Piaget concept of schemas, characterized by the two basic functions of assimilation and accommodation, seems particularly useful for understanding the diverse phenomena of transference and other more or less closely related relationship phenomena. Piaget work in general highlights the active role of the developing individual in shaping and defining his experiential world. Neither as children nor as adults do we respond directly to stimuli per se. We are always constructing reality every bit as much as we are perceiving it. This emphasis on the importance of evolving structures which mediate the individual's experience and behavior is quite compatible with the psychoanalytic view. Both theories suggest that man is not stimulus bound, that he does not just reflexly respond to external stimuli but rather selectively organizes and makes sense of new input in terms of the experiences and structures which define who he is. The concept of transference was an attempt to come to terms with an extreme version of this tendency to experience events in terms of structures and expectations based on earlier experiences.

 

אגב פיאז'ה, כשקראתי את זה נזכרתי בניסוי בו מחביאים אובייקט לילד קטן כמה פעמים באותו המקום, הוא מתרגל לחפש שם ואפילו אם הוא יראה ששמים את זה במקום חדש עדיין הוא יחפש במקום שהוא התרגל לחפש.

גם לנו המטפלים לפעמים קשה לשנות את הרגלי החיפוש שלנו…

understanding what behavior of the analyst elicited the patient's transference reaction can enable analyst and patient to explore whether other people in the patient's life have tended to behave as the analyst did, and what meaning the patient has given to their behavior. The analytic work can then examine both the kinds of behavior the patient elicits from others and the impact of such behavior as filtered by the patient's complexly motivated perceptual processes, as well as the way in which this in turn leads to behavior on the patient's part which is likely to again elicit similar behavior from others—thus starting the cycle all over again. One then gets a picture of transference reactions as not just the residue of some early experience which is being displaced or replayed, but as part of a continuous process that has characterized the patient's life for years. Such a perspective, provides both a more complete understanding of transference reactions and improved possibilities for facilitating therapeutic change.

3. Integrative psychotherapy – psychotherapy integration

אז מה מספקת לנו ההזדהות עם בית ספר ושיטה מסוימת של טיפול?

לעיתים אנחנו מרגישים צורך בתחושת בית וקרבה, אנשים המדברים שפה דומה לנו, מכירים את הספרות שקראנו, חולקים את רגעי הסקרנות המקצועית…

ומצד השני… או אולי מאותו הצד…

מדוע אנו משחקים החוצה את העמדה המקצועית שלנו מול "האחר" המקצועי?  … מול הפסיכואנליטקאים "המפוזרים והלא מוכחים ולא ממוקדים", או מול ההתנהגותיים "השטחיים והממהרים"…

ההגדרה העצמית, הז'רגון המובדל והמבדיל, תחושת הזהות הכמעט שבטית, לעיתים אפילו פשוט התנשאות-

אנחנו טובים יותר, מוכחים יותר, מעמיקים יותר…. לעיתים אפילו על חשבון התנסות במה שיש לשיטה אחרת ללמד ולהציע

ווכאטל מדבר על כל אלה,  וגם מדבר על סמכות, על גורואים ומנהיגים, על למידה של פסיכותרפיה באמצעות איתגור צורות החשיבה מבחוץ.

בעיניי אפשר לומר שהפסיכותרפיה האינטגרטיבית יכולה להיות המטפלת של המטפלים ושל הטיפול עצמו.

כלומר כל זה דומה להפליא למה שקורה לנו עם מטופלים:

לאט לאט, יותר ויותר חלקים פנימיים אשר בעבר נדחו ודחו, מקבלים מקום להביע את שבראשם ועל ליבם… ולא על חשבון ייחודיות כל "חלק" לכשעצמו…  הנטייה הראשונית לבטל/למחוק/להשתיק הופכת לקול חדש, אינטגרטיבי יותר, פתוח יותר, מתקשר יותר עם החלקים השונים, המופיע בתוך החדר…

והנה אנחנו כאן משיטות ותחומים שונים… ווכטל מעלה את השאלה:

האם יכולה להיות קיימת אסכולה אינטגרטיבית?

וכאן ההבחנה שהוא עושה בין Integrative psychotherapy  ל  psychotherapy integration

psychotherapy integration – מדגיש לא מוצר סופי אלא את התהליך.   ציטוט אחרון, בתרגום חופשי:

"אף פעם לא יהיה מודל יחיד אינטגרטיבי- וגם אם היה, כל מטפל אינדווידואלי, על מנת להיות אפקטיבי, חייב למצוא שוב ושוב את הקול האישי שלו… זה תהליך מתמשך…והכרחי בעבודה הכ"כ מורכבת שלנו עם מטופלים- בשאלה: איך לחיות?"

התרגום של כל אלה לתקשורת לא מילולית ומילולית בעבודה הקלינית מעלה שאלות רבות ומעניינות:

לדוגמא, מה לעשות כאשר המטופל עושה דברים הנוגדים לערכי המטפל?  כמה להדגיש השתתפות בצער ואמפטיה?  כמה ישיר על המטפל להיות? כמה על המטפל לשים לב למה המטופל עושה ביום יום בחייו?

ובעיקר- מה  מתי  ואיך.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>